החלטה בתיק בש"א 3313/05

זוהי בקשה לביטול היתר המצאה אל מחוץ לתחום המדינה, בקשה לפי תקנה 502(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

כתב התביעה והבקשה להיתר המצאה

• 1.                    ביום 1.5.05 הגישה המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") תביעה על סך 4,345,313 ש"ח נגד המבקשים ונגד נתבעים נוספים (משיבים מס' 2-4) שיסודה בהפרת הסכם שכירות שנכרת בינה לבין המשיבה מס' 2 (הנתבעת 1, להלן: "קריקס ישראל").

על פי הנטען בכתב התביעה ובבקשה להיתר המצאה, המבקשת מס' 1 (להלן גם: "קריקס אינק")הינה חברה ציבורית הרשומה בארה"ב, שהיא גם חברת האם של קריקס ישראל, חברה הרשומה בישראל, המצויה בבעלותה המלאה. המבקש מס' 2 (להלן: "המבקש") שימש בחלק מהמועדים הרלוונטיים לתביעה, כמנכ"ל ויו"ר מועצת המנהלים של קריקס אינק וכדירקטור בקריקס ישראל.

            להשלמת תמונת בעלי הדין יוסף כי המשיבה 3, קריקס ביומדיקל טכנולוגיס בע"מ (הנתבעת 2 בתיק העיקרי, ולהלן:"קריקס ביומדיקל") הינה, על פי הנטען בכתב התביעה, חברה אחות של קריקס ישראל, ואילו המשיב 4, רוברט טרכטנברג (הנתבע מס' 5) שימש, על פי הנטען, כיועץ ודירקטור של קריקס אינק וכן כמנהל ודירקטור של קריקס ישראל ושל קריקס ביומדיקל.

ביום 21.12.2000 התקשרה המשיבה עם קריקס ישראל בהסכם לפיו השכירה המשיבה לקריקס ישראל שתי קומות בבניין שבבעלותה, המצוי בהר החוצבים בירושלים, לתקופה של חמש שנים (להלן: "הסכם השכירות"). עבודות הבינוי בנכס, לשם התאמתו לצרכי קריקס ישראל, בוצעו, על פי הנטען, על פי הזמנת קריקס ביומדיקל, בערבותה של קריקס ישראל, ומנהל הכספים והתפעול של קריקס אינק, איירה ויינשטיין, חתם על הסכם עבודות הבינוי, הן בשמה של קריקס ביומדיקל, והן בשמה של קריקס ישראל, כערבה. בדיעבד אף נתברר כי קריקס ביומדיקל עשתה שימוש במושכר יחד עם קריקס ישראל, וכי הציוד במושכר היה רכושה של קריקס ביומדיקל. כשנתיים וחצי לאחר חתימת ההסכם, והחל מחודש יולי 2003, חדלה קריקס ישראל מלשלם את התשלומים החלים עליה עפ"י הסכם השכירות. בעקבות פניותיה של המשיבה למשיב מס' 4, מנהלה בפועל של קריקס ישראל ואיש הקשר שבין הצדדים, הודיעה המשיב מס' 4 כי הוא ממתין להנחיות קריקס אינק, ולאחר פניות חוזרות ונשנות הוסיף והודיע כי קיבל הוראה מקריקס אינק שלא לשלם את דמי השכירות והתשלומים הנלווים. עוד באותו חודש פינו קריקס ישראל וקריקס ביומדיקל את המושכר באורח חד-צדדי, תוך הפרת הסכם השכירות ותוך גרימת נזקים כבדים למשיבה.

כחודשיים לאחר הגשת כתב התביעה, הגישה המשיבה בקשה להיתר המצאה אל מחוץ לתחום המדינה למבקשים (הנתבעים מס' 3 ו-4), אשר מקום מושבם בארה"ב. את טענותיה כלפי המבקשים ביססה המשיבה הן על אחריותם האישית לנזקיה מכוח עוולות נזיקיות (גרם הפרת חוזה, תרמית והטעייה), וביחס למבקש אף מכוח הפרת חובת תום הלב, והן על ייחוס חובותיה של קריקס ישראל למבקשים מכוח הדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות, כפי שיפורט בהמשך. הבקשה נתמכה בתצהירו של מנהל המשיבה, מר יאיר הדר. ביום 11.7.05 ניתן היתר ההמצאה (בש"א 2445/05).

הבקשה לביטול היתר ההמצאה

• 2.                    המבקשים עותרים, כאמור, לביטולו של היתר ההמצאה. המבקשים טוענים כי המשיבה לא הראתה כל עילת תביעה נגדם ולא הוכיחה קיומם של התנאים הדרושים למתן היתר המצאה על פי אחת מן החלופות המנויות בתקנה 500.

לטענת המבקשים, לא הניחה המשיבה תשתית עובדתית או משפטית נאותה לבקשתה להיתר המצאה. על פי כתב התביעה גופו, קריקס ישראל היא זו אשר התקשרה עם המשיבה בהסכם והיא אשר הפרה את הסכם השכירות. לא קיימת כל יריבות בינם לבין המשיבה ואין הם חבים באחריות כלפיה, בין אחריות אישית ובין אחריות מכוח הרמת מסך. יצוין כי המבקשים משתיתים רבות מטענותיהם על הוראת ס' 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), כפי שתוקנה בשנת 2005 בחוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה-1995 (להלן: "תיקון מס' 3"), אשר צמצם באופן ניכר את העילות להרמת מסך כפי שהיו קיימות בס' 6 לחוק החברות בנוסחו הקודם.

עוד טוענים המבקשים, כי יש לבטל את היתר ההמצאה בשל שיהוי בהגשת הבקשה למתן ההיתר, ובשל היות הבקשה לוקה בחוסר ניקיון כפיים בשל מצגים כוזבים שהוצגו בה.

הבקשה לביטול היתר ההמצאה לא נתמכה בכל תצהיר.

המסגרת הנורמטיבית

3.         סמכותו של בית המשפט להתיר המצאת כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום של המדינה, ובכך להטיל את מרות השיפוט הישראלי על נתבע היושב מחוץ לתחום השיפוט, מעוגנת בהוראת תקנות 500 - 501 לתקנות. על מבקש ההיתר להראות כי יש בידו עילת תביעה ראויה נגד הנתבע הזר, ולהוכיח כי נתמלאו התנאים הקבועים באחת מחלופות תקנה 500 לתקנות. בהתקיים התנאים האמורים, על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולהכריע, האם בנסיבות העניין מן הראוי יהיה להתיר את ההמצאה. ויודגש, על פי ההלכה, אין מבקש ההיתר חייב להראות את מוצקות העילה באותה מידת וודאות הדרושה במשפט עצמו, ודי כי יוכיח כי בידו "תביעה ראויה לטיעון" (רע"א 3872/04 וילנסקי נ' Metallurgique de Gerzat S.A., פ"ד נט(1), 24, רע"א 749/05 Insight Venture Partners IV L.Pואח' נ' טכנו הולד אחד בע"מ,ניתנה ביום 11.4.05).

בעל דין אשר הומצא לו כתב בי-דין למדינה זרה, רשאי לעתור לביטולו של היתר ההמצאה. יחד עם זאת, הנטל להוכיח כי יש להותיר את ההיתר על כנו מוטל על מבקש ההיתר. וראה: ע"א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ נ' Bodstray Company Ltd.ואח', פ"ד נח(2), 465, בעמ' 472.

"תביעה ראויה לטיעון" - קריקס אינק

4.         אין חולק כי קריקס אינק איננה צד להסכם השכירות אשר נחתם בין המשיבה לבין קריקס ישראל. לטענת המשיבה, קריקס ישראל וקריקס אינק הינן חלק מ"אשכול חברות" הפועל כגוף כלכלי אחד, ולכן כל אחת מן החברות הפועלות במסגרתו חייבת בחובות אשר יצרה אחת מחברות האשכול. קריקס ישראל נוהלה, לפי הנטען, כצינור או כשלוחה של פעילות קריקס אינק בישראל, כאשר כל ההון והנכסים מוחזקים בידי קריקס אינק, ואילו קריקס ישראל מרוקנת מנכסים באופן שאינו מאפשר לה קיום עצמאי במנותק מחברת האם. קריקס אינק היא אשר שלטה בכל פעילותה של קריקס ישראל, היא זו אשר העמידה לה את כל המימון הדרוש לפעילותה בישראל, לרבות לשכירת המבנה נשוא התובענה, והיא גם זו אשר הורתה להפר את ההסכם ולחדול מתשלום דמי השכירות. לטענת המשיבה, לא רק שלא קיימת אבחנה ממשית בין שתי החברות, אלא קיימת גם זהות פרסונאלית בין נושאי המשרות בשתי החברות.

לגרסת מנהל המשיבה, מר יאיר הדר, במסגרת המשא ומתן לכריתת הסכם השכירות, הציגו בפניו מנהלי קריקס ישראל, שהיו נושאי משרה גם בקריקס אינק, מצג לפיו קריקס ישראל תחתום על הסכם השכירות לשם קבלת הטבות כמפעל מאושר, תוך שהודגש כי קריקס אינק, חברה ציבורית בעלת איתנות פיננסית, עומדת מאחוריה, וכי ולמשיבה יהיה ממי להיפרע במידת הצורך. עוד טוען הדר כי מי שעשה שימוש במושכר בפועל הייתה חברת קריקס ביומדיקל, אף היא חברת בת של קריקס אינק, עובדה המעידה על הערבוביה בה ניהלה קריקס אינק את עסקיהן של שתי החברות, ומחזקת את הטענה להעדר אבחנה אמיתית בין החברות באשכול.

המשיבה טוענת עוד כי קריקס אינק היא זו אשר קיבלה את ההחלטה להפר את הסכם השכירות, לפנות את המושכר, ולחדול מתשלום דמי השכירות והתשלומים הנלווים. המשיבה סומכת טענה זו על דברים שנאמרו לה, לטענתה, ע"י המשיב 4, מי ששימש גורם מרכזי במגעים בין המשיבה לבין קריקס ישראל.

המשיבה הגישה לבית המשפט דו"ח שהוגש לרשות לניירות ערך בארה"ב ע"י קריקס אינק, בו הצהירה כי בהחזקתה מעבדות בישראל, בגינן היא משלמת דמי שכירות (ראה מש/1). הצהרה זו מתייחסת, ככל הנראה, למושכר נשוא התביעה. על בסיס עובדות אלה טוענת המשיבה כי יש לייחס את חובותיה של קריקס ישראל לקריקס אינק מכוח הדוקטרינה של הרמת מסך, ובין היתר בשל מימון דק ועירוב נכסים.